365 יום? הצחקתם אותי. השנה העברית האחרונה שפינתה ממש בימים האחרונים את מקומה לחדשה מרגישה לי כמו לפחות כפול אם לא יותר. ככה זה שבאמצע שלה החיים מתהפכים על פיהם ומתוך הגוף שגדל במשך תשעה חודשים יוצא יצור במשקל של שני בקבוקי זירו והמון צרכים חדשים. כן, האחריות החדשה הזו באה במשקל כבד שנראה הרבה יותר מסך כל הימים בשנה, וכל מה שנלווה אליה ודורש כל כך הרבה אופרציה גייס ממני את כל האנרגיה העודפת שהיתה לי. באופן תמוה ממש לא חשבתי שהיתה לי כזו, אבל עם הימים שעברו, ובעיקר עם הלילות, גיליתי שהיא פשוט שם וכמו הנפט שמדינת ישראל עדיין לא גילתה, פשוט צריך לשאוב אותה.
השנה שלי כללה לא רק תינוקת אחת קסומה וגילויים חדשים על עצמי, היא גם זו שסימנה לי להאט את הקצב. לרגע. להביט קצת מסביב, לנשום ולחיות כמו בן אדם רגיל בערך. שביום שבת ובחגים המחשב הנייד שלו כבוי, שאחר הצהריים מוקדש קצת לבני אדם אחרים ולא רק לטלפונים בהולים. שבערב הוא נזרק על הספה ולא חושב לאן אפשר לצאת גם היום, ושכמה דקות של שקט פשוט עושות לו את היום.
כן, גם אני נהייתי קצת כמו כולם בשנה האחרונה, ועם זאת, עדיין מיוחדת. למדתי שאפשר להיות חלק מהעדר ויחד עם זאת להתנהל גם אחרת, ושהקריטריונים של האחרים למה זה "טוב" או "בסדר" בתור הורים לא חייבים לחול גם עלי. למדתי השנה שלהיות אמא זה לא מפחיד כמו שחשבתי. ושאני יכולה עדיין גם וגם. גם להיות אני וגם להיות אמא. גם להקשיב לעצמי, וגם לשמוע את הצחוק הזה שבוקע מהחדר השני. וזה, אם תשאלו אותי, בדיוק כל הקסם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה