כשהייתי בת עשר בערך , אבא שלי ניסה להבין איך יראה חשבון הבנק העתידי שלי. "מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?" הוא שאל בתמימות, ואני שלפתי מהמותן את מה שנראה לי הכי נכון. "לכתוב". את המבט בעיניים הכחולות שלו, למרות שעברו מאז 25 שנים, קשה לשכוח. היו משולבים בו קורטוב של נואשות עם הבנה שכדאי למצוא לי איזה ספונסר.
במהלך השנים החלום הפך למציאות-לפחות החלק שלי בתוכו. אומנם כצעירה בועטת ומרדנית (אל תאמינו לי- זה רק כדי שהטקסט יזרום טוב. הייתי הכי חננה וישבתי בשורה הראשונה) חלמתי לשנות את העולם ולכתוב ראיונות עומק על נושאים חברתיים כואבים , אבל החיבה ללקים ומסקרות ו-45 זוגות הנעליים שבארון שלי הובילו אותי באופן טבעי לחלק המפונפן שבעיתונות, שעושה נורא נעים, מתעדכן בכל הטרנדים האחרונים ומאפשר לך לאמר "אני באמצע העבודה" כשאת בסיבוב בדיזינגוף או בסופר פארם.
ובנוגע לאבא שלי-הוא כשל בחלקו בעסקה. ספונסר הוא לא מצא , אבל אני כן השגתי את ע' ויחד הבאנו לעולם ממש לא מזמן את אחת היצירות המשובחות העונה לשם החיבה "פוקפוק". בזמן ההריון וגם מיד אחריו גיליתי, את מה שהרבה אמהות כנראה שכחו מזמן- שיש כנראה איזה הורמון סודי שמשבש לרוב הנשים שסופרות שבועות ואחר כך מחפשות קופוני מבצע לחיתולים, את הרצון להתלבש יפה או לסדר גבות ככה בקטנה. וזה ממש חבל. כי באמת אפשר להיות אמא וגם להראות טוב. תסמכו עלי.
(וזו בעצם כל הפואנטה של הבלוג הזה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה