מעבירה את זה הלאה

בתזמון כמעט מושלם התחברו להם מוצאי טו באב עם ערב היומולדת שלי. ובדקות האלה של חשבון הנפש נשאלה השאלה-האם אני מסוגלת לאהוב את עצמי כמו ש.

הנה כמה דוגמאות מהמשחק:

למשל כמו שאני אוהבת את בעלי (בספק. הוא תמיד נראה לי בן אדם הרבה יותר טוב ממני)

למשל כמו שאני אוהבת את הבת שלי (התחרות קשה. אבל עור הפנים שלה והBMI שהצירוף שלהם יחד הוא יותר ממושלם מנצחים בנוק אאוט)

למשל כמו שאני אוהבת נעליים (עדיף בשביל עצמי שאני לא אענה על זה).

ואם בנעליים עסקינן. גיליתי שלבת שלי ולי יש אהבות דומות. אגב, יש הטוענים שגם הריצה שלנו דומה אבל נעזוב את זה כרגע בצד.

הבת שלי למשל אוהבת לאכול קטשופ עם האצבע

הבת שלי אוהבת לבהות באצבעות הרגליים שלה

ובאופן לא מפתיע הבת שלי אוהבת מאוד נעליים.

בעולם דמיוני מקביל אלו זוגות הנעליים שהייתי קונה לה:

שת"פ בין ויויאן וסטווד למליסה

פראדה. כי כל נסיכה חייבת

טומס מנצנצות

***************************************************************************

בעולם האמיתי אלו הזוגות שהיא פיתחה איתם ידידות קרובה

סנדלי הלו קיטי היישר מנקסט בלונדון

סנדלי צעד שני מעולים מנמרוד (יש שם אחד פלוס אחד עכשיו)

סנדלים מחנות פבלוסקי . נעליים היסטריות לילדים

אדידס. כי יש דברים שאבות לא מסוגלים לוותר עליהם

סנדל בריכה  מחנות ששווה לכם להכיר פיקאשו

לכל איש יש שם..

הייתם קוראים לילדה שלכם אמנונה?

אז זהו. אני חייבת לצאת מהארון. כי אמא שלי באמת חשבה לקרוא לי ככה. אפילו לשניה. מזל שאחותי , שכבר בגיל שמונה נצנצו בה סימני יצירתיות, חשבה שאמא שלי סטתה מדרך הישר ונתנה לה אופציה חלופית נהדרת-תמר.

הרעיון לשם אגב, לא נפל מהשמיים. וברור שהוא קשור ליום הזה. לדוד שלי, שנפל במלחמת יום הכיפורים קראו אמנון, והגיון הבריא אמר שכנראה אחרי שתי בנות ההורים שלי יזכו בבן ויקראו לו אמנון. את הבת שנולדה לא השליכו ליאור אבל הסכימו שאפשר לקרוא לה אמנונה. כדי לזכור ולא לשכוח.

מן הסתם שמאבדים שני אחים לא שוכחים. כי על אף שקראו לי תמר, שזה ממש ליד אמנון, אמא שלי לא שכחה. אני הייתי התזכורת החיה שלה אליו ואת המשקל העודף של משמעות השם שלי אני סוחבת כל יום. את אחיה הראשון זאב היא איבדה כמה שנים קודם לכן במלחמת ששת הימים ובן דודי שנקרא על שמו, נהרג גם הוא בצבא. איזה עולם מקסים הא?

בקיצור מה שרציתי להגיד בעצם שאם חשבתם לרגע לקרוא לילד שלכם על שם מישהו שמת אל תעשו את זה. ושלא תבינו אותי לא נכון. אני מאוהבת בשם שלי. הוא נהדר ובסיכומו של דבר אני נהנית ממנו כל יום. אבל אם אתם יכולים תתרכזו באלה שחיים .יש כל כך הרבה שמות יפים . ותנסו להיות אופטימיים. ככה על הדרך. זה לא מזיק. 

אמא טאליבן בדרך אל הגן

להיות אמא בעידן המודרני זה לא פשוט. לפעמים נדמה לי שאת הכנפיים האלה שמציעים יצרני התחבושות ההגייניות אני צריכה לאמץ במשך כל החודש: לרוץ, לקפוץ ולג'נגל בין כל המשימות ותוך כדי להיזהר שלא להחליק או לשבור ציפורן כי למי באמת יש זמן לטפל בעצמה? ואם הייתי צריכה דוגמה מוחשית שאני לא היחידה בשדה המוקשים הזה הגיעה א' לפני יומיים וסיפרה לי שלמרות שהבינה כבר מזמן שהפתרון היחידי לרעמת התלתלים שלה הוא מעצב השיער המוכשר שלי (להלן: ארז שרביט), היא לא מצליחה כבר שלוש שנים (!!!!) לקבוע אליו תור כי מספרה המרוחקת מהבית חצי שעה נסיעה בלי פקקים ובלי חישוב חיפוש החניה היא בגדר משימה בלתי אפשרית 3 לפחות.

ואם נחזור לעצם העניין, נראה לי שהפואנטה כבר הובנה-כאמא עובדת במשרה מלאה (גם אם היא גמישה באופן יחסי), אין לי רגע דל והס מלהזכיר רגע פנאי. כל שניה מתוכננת וכל שעה מנוצלת וככה אני מוצאת את עצמי כמעט בלי נשימה מגיעה בזמן פציעות  למשרה השניה והתובענית הקרויה אמא.

(רגע של הפסקה מתודית: השימוש במינוחים מעולם הספורט איננו מקרי. אם אתם הייתם מוצאים את הבת שלכן בשעה שש וחצי בבוקר מזמרת באמצע הבית בקולי קולות "אל אל הפועל" הייתם זורמים איתה, נכון?)

לכינוי אמא טאליבן זכיתי מש' חברתי למקצוע האימהות ששמה לב שאני מגיעה אחרונה אל הגן. ושלא תבינו לא נכון-הגן נסגר בארבע וחצי ואני מגיעה אליו בארבע ועשרים גג. בגינה הסמוכה והמקוללת מבלים כבר האבות והאימהות (טוב על מי אני עובדת. בעיקר מבלות האימהות) על טפיהם, ואני מגלה שהבת שלי האחרונה להישאר מסדרת את כל הצעצועים עם הסייעת והן על הגבול של שטיפה ופאנלים בצוותא. אמא טאליבן, כבר אמרנו? נעמי אגב לא נראית לי עצובה במיוחד, אבל רגשות האשם שדופקים לי במוח כמו סייל בזארה שלא הספקתי להגיע אליו נערמים מדי יום ואני מנסה על אף הקושי להיפרד מהם כידידים. איך? בעזרת כמה אמצעים הכרחיים:

1. אטמי אוזניים. כדי לא לשמוע רעשי רקע

2. משקפי שמש בגזרת אובר סייז. כדי לא ליצור קשר עין עם אנשי הגינה

3. שעון יד שמאחר באופן קבוע לפחות בחמש דקות

4. פריט אופנתי שמזכיר לי איפה העבודה הקשה באמת..