מחשבות
עמוקות ונשמות טובות החזירו אותי למקום שאני צריכה להיות בו באמת. כאן
בשבועות האחרונים
היקום כבר אותת לי ואם להיות קצת יותר מדויקת אז אפשר לאמר שהוא שלח אלי שבעה
פרוז'קטורים של "גיל טייכמן". לפחות. כל כך הרבה סימנים קיבלתי שאני
חייבת לעדכן את הבלוג, וכיוון שאני לא נוהגת להסתבך עם היקום, אז פשוט התיישבתי.
וחזרתי לכתוב.
כשהפרנסה שלך היא
גם התחביב שלך זה פלוס ענק . פעם קראתי מחקר שרק חמישה אחוז מהאנשים בעולם עושים
את מה שהם אוהבים באמת והרגשתי ממש מיוחדת. כמה דקות אחר כך, כשהתאפסתי והמשכתי
לקרוא הבנתי שהמחקר מוכיח את מה שאני כבר יודעת מזמן. שהחוכמה היא להתפרנס גם ממה
שאוהבים, ואת זה הרבה פחות אחוזים מצליחים להשיג. ואם נחזור לעניינינו, כלומר
לשיחה עלי ועל למה לא כתבתי לבלוג כמה חודשים, הסיבה הפשוטה היא שנשאבתי לתוך החלק
הזה שנקרא "לשווק את עצמי": הכנתי פריזנטציות, הגשתי הצעות מחיר, יזמתי
פגישות עבודה-הכל כדי לא להרגיש את מה שרואה החשבון שלי סיכם במילה אחת לפני
שבועיים. "מיתון".
ולתוך המשוואה הזו
צריך להכניס את העובדה הקטנה הזו שאני גם אמא. שהיום נגמר עוד לפני שהספקתי
להתעדכן במגזין של COS או במה חדש בבלוג של לנקום.
מהרגע שהפכתי לאמא יעילות הפכה לשם השני שלי (תמיד חלמתי על אחד מוצלח במיוחד..)
ותקצוב הזמן הוא חלקת נדל"ן לוהטת -כל המרבה במחיר מקבל נתח גדול יותר. ואיכשהוא,
הדברים הקטנים, הגומי יין של הנפש שלי, הולכים
לאיבוד בתוך הרשימה של "מה עלי לעשות היום", ואפילו אני הספקתי כבר לשכוח
שיש רגעים שפשוט אין להם מחיר. הנה כמה מהם בסדר עולה:
כשאת קונה
לעצמך פריט שחשבת עליו כמה חודשים
כשהמוכרת
במוזיאון מספרת לך שהקעקוע שלה נמצא גם על החברה הכי טובה שלה, וזה בעצם משפט
שמספר על החברות ביניהן
כשאת מטיילת
על ה-HIGH
LINE בניו יורק
כשאנשים שאת
אוהבת מספרים לך שהם מצאו את אהבת חייהם (מזל טוב נ')
כשהבת שלך מחליטה להוציא את הבובות מהמיטה שלהן ולהתיישב במקומן. בינינו-היא הבובה המנצחת
