אביזרים, דור שני

עד שנעמי נולדה האמנתי בכל ליבי שאביזרים הם משהו שרוכשים בחנויות והדבר הכי כייף איתם (בעיקר בתקופה ששקלתי עוד קרוב לעשרים קילו) היה שאין צורך למדוד אותם. ברוב הפעמים ,תאמינו או לא, אין אפילו צורך במראת גוף גדולה כדי להתרשם מהם.

יש לי כמויות מהם וזה אחרי שניפיתי כמות מטורפת עוד יותר. שרשראות, עגילים, תיקים, צעיפים ונעליים-אני באמת מאמינה שהם מצליחים לעשות יופי של עבודה בכל מידה. בימים שאין לי חשק להתלבש אני מסוגלת לשים על עצמי גופיית סבא עם שרוול ארוך (את שלי אני רוכשת רק בעמק עודפים שליד איצטדיון בלומפילד), להניח מעל קרדיגן בצבע חול (ע' רכש לי אחד מוצלח בגאפ מעבר לים אבל אפשר להשיג גם בארץ) ולהשתחל בקלות לג'ינס שחור משופשף עם גומי שרכשתי בלונדון בחנות שעשתה עליה לפני שנה לקניון שרונים- דורתי פרקינס שמה. אגב, אם אתן לא מכירות אותה זה חבל מאוד, כי מה שאני ממש אוהבת שהם מכבדים נשים בכל המידות ואפשר למצוא שם בקלות מכנסיים גם במידה 46 ו-48 , להרגיש שקנינו משהו אופנתי ויחד עם זאת לא לשלם משכנתא.  

מכנסיים מהקולקצייה הנוכחית של דורתי פרקינס. הן באמת אורזות נהדר

אחרי שלבשתי את כל הגרדרובה הבסיסית והנוחה הזו, מספיק לקשור איזה צעיף בצורה מגניבה (והנה, בנונשלנטיות קישור לכתבה שעשיתי על צעיפים. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4153947,00.html) או לשים שרשרת עם נוכחות. זה פשוט, זה נוח וזה בעיקר משנה את הלוק מסתמי למושקע.

אבל מה שחשוב באמת זה מה שקרה אחרי שהקטנה נולדה. פתאום היא הפכה , ובבקשה אל תוציאו את דבריי מהקשרם ותפנו ליצחק קדמן, לאביזר הכי שווה בסביבה. היא קיצרה לי את כל התורים במוסדות ממשלתיים ("אישה עם תינוק לא מחכה!"-ציטוט של כל השומרים בכל חור אפשרי),  היא גרמה לאנשים באמת לעצור לפני מעבר חצייה בשבילי והיא אפילו הצליחה למצוא לי חניות שוות במיוחד בקניונים. כן, יש סימון כזה על הרצפה-לאנשים (אני פוליטיקלי קורקט) שמגיעים עם עגלת תינוק באזורים שקרובים למעליות.

גם נעמי מבינה שאביזרים עושים את כל ההבדל

ואחרי שהבנו מי נסיכת האביזרים האמיתית, הנה כמה אחרים שעושים לי אור לפחות כמו נרות חנוכה:

כל שרשרת של מירי גינזבורג ל"או-לה-לה". אפשר לראות אותן בחנויות שלה במתחם התחנה וברוטשילד 1 בתל אביב

צעיף קשמיר של מארני. וכן, אני לא יכולה לחכות עד שהקולקציה שלהם עם H&M תגיע לחנויות

נעליים של THAKOON. עם פרשנות כזו גם לי קשה לסרב פקודה לסגנון הצבאי

משקפיים של OLIVER PEOPLES. כי פשוט לכל האחרים קשה להתחרות איתם.

לאלף נמר

מצב הרוח המנומר שלי מוצג לראווה כבר כמה עונות  ובמשך הזמן ניסיתי לבדוק האם קיימת התאמה ביני לבין החיה המוזרה שלא מצאתי בתוכי שום רגש חיבה כלפיה. להלן מסקנות ועדת החקירה:

1.      מקום המגורים החביב על הנמר הוא ביערות ובהרים. את חובותיי לאזורים אלו סיימתי אחרי שהדרכתי בצופים.

2.      כושר הקפיצה שלו מרשים וריצתו מהירה. את הספורט שלי אני מעדיפה לעשות מהספה בסלון, אחרי השעה 20:30 בערב, כשבשלט אפשר ללחוץ על "פאוז".

3.      תוחלת החיים הממוצעת של הנמר עומדת על 20 שנה בקירוב. אני חיכיתי לגיל 21 ומשלא הגעתי לירח החלטתי להמתין עוד קצת.

4.       הנמר פעיל בעיקר בלילה. הפעילות העיקרית שלי בשעות האלו קשורה לחלומות.

בקיצור כמו שהבנתם הקשר ביני לבין החיה מקרי בהחלט. לעומת זאת, את הדפוס החוזר שעל הפרווה שלה אני מחבבת במיוחד ובעיתות דכדוך קשות פריטים בצבעוניות המשולבת של החום והשחור פשוט עושים לי טוב על הלב. האמת, בעונות הראשונות הסביבה די צחקה עלי. המראה המנומר לא היה כל כך אופנתי ומי שכן העיזה לעטות על גופה פריטים לא עמדה בצד הנכון של הכביש.  הזמן שעבר כמובן צימצם את הפערים ובעונה הנוכחית אני חוגגת. זה הגיע למצב  בו הפריט האחרון שרכשתי בהדפס נמר היה בכלל לנעמי. בשבוע שעבר סרתי לחנות של רשת EPK (שיש לה פריטים מקסימים לילדים ועכשיו בסוף עונה שווה להצטייד שם בפריטים לשנה הבאה) והצטיידתי במעיל נמר. הלקוחה הראתה סימני התלהבות קשים . גם האמא.

פריט מנומר נוסף שלא דרש ממני מדידות מיוחדות היה מדבקות הציפורניים המנומרות וההיסטריות של סאלי הנסן. אני רוכשת את המציאה הזו בניו יורק כי לצערי החברה לא מוצאת לשווק אותן בארץ-וחבל!

בזמן ההריון שלי  כשהחזה הגיע למימדים חדשים חיפשתי חזייה שתצלח גם את עונת ההנקה הקצרה. המבחר הייעודי להריוניות ומניקות היה פשוט מזוויע (חזיות בגווני שחור או לבן לא סקסיות בעליל) אך לשמחתי מצאתי ברשת HOPE את החזייה המנומרת שמשמשת אותי עד היום.

כמובן שהרשימה הזו היא חלקית ובארסנל שלי אפשר למצוא גם מעיל וינטג', תיק איפור, מסקרה ופודריה, חולצה, קרדיגן ועוד אי אלו פריטים שזה לא המקום לפרט עליהם ועדיין, כל פעם שאני נתקלת בפריט שכזה פעימות הלב שלי מזדהות עם המתאמנים בחדר כושר שבאמת רצים על ההליכון שלידי. הנה כמה שאני חולמת עליהם בהקיץ:

תיק של אלכסנדר וונג

ג

מוקסינים של איב סן לורן

משקפי ראייה וינטג'

ואם כבר...אז לא התאפקתי

על רגשי אשמה וקלוריות ריקות

"אני בעצם שתי נשים. אחת רוצה את כל השמחה, התשוקה וההרפתקאות שהחיים יכולים לתת לי. 

האחרת רוצה להיות שפחה לשגרה, לחיי משפחה, לדברים שניתן לתכנן ולהשיג. 

אני עקרת בית וזונה, שתינו חיות באותו גוף ונלחמות אחת בשניה"

                                                                                    (פאולו קואלו, "11 דקות")

אפתח בבשורה מרעישה. גם לי יש רגשי אשמה. אני חושבת שהשבוע ממש הרגשתי אותם.

מישהי אמרה לי היום בטלפון שרגשי האשמה טבועים בנו, הנשים. אני פשוט חושבת שזה עוד משהו שהאמהות שלנו הורישו לנו, יחד עם ירכיים עבות, שיערות לבנות וקמטים שמגיעים בלי שום הכנה מוקדמת בגיל שלושים.

בינינו, אני לא חושבת שרגשי האשמה הכרחיים. אם נחזור לשיחות השחוקות על התרבות המתקדמת ואיפה אנחנו לעומת  ההורים שלנו הרי נגיע למסקנה המתבקשת. האמהות של היום שונה, וכדי להתקדם בעבודה/ להרוויח עוד כמה גרושים/ להספיק ללכת למספרה (כן, גם זה בסדר) לא פעם אני מעבירה את שרביט האחריות למשך כמה שעות למישהו אחר וממשיכה את החיים, כרגיל. ולא רק. לפעמים גם בא לי להיות מרוכזת בעצמי ולהפעיל את המקש שמורה על "רחמים עצמיים". להתפלש בתוך הכלום ולהיות פשוט מתוסכלת. כי לא טוב לי בעבודה, כי אני נלחמת בגזרה וכי נמאס לי להיות נחמדה. באופן מפתיע גם אז רגשות האשמה פועלים. איך אני מעיזה לחשוב את כל זה שבבית מחכים לי החיים האמיתיים.

ככה נראים החיים האמיתיים שלי. וכן. היא הורסת במיוחד

לא סתם אומרים שרגשי אשמה אוכלים אותנו מבפנים. אצלי איכשהו הכול מתחיל ומסתיים באוכל (בדרך רצוי שאתקל במסקרה צבעונית, מסיכת לחות טובה וגיפט קארד לזארה) כך שבכל רגע נתון שרגש אשמה מבצבץ אני יודעת שהקלוריה המיותרת בדרך. הצד ההגיוני של המוח כמובן שמתחיל במונולוג על איך לא כדאי לי, וכמה שהעלייה במשקל תבאס אותי ואילו הצד הרגשי פשוט פותח את הדלת של המקרר ואומר לי "תרבחי ותסעדי".

לצערי, אין לי נוסחה מדוייקת שמצליחה לאזן בין רגשות האשמה לרצון הבלי נשלט לאכילה. אבל מה שכן אני יכולה לחלוק ממרומי עשרים ושלוש השנים בהן אני בדיאטה, שגם זה בדיוק כמו רגשות האשמה, עובר. ואם זה לא מספיק אז כדאי לפחות לשנן את מה שמנתח פלסטי נחשב אמר לי פעם. "דקה בפה-שנה בתחת".

ואם כבר עסקנו בשני איברי הגוף החשובים הללו, הנה כמה פריטים שעוזרים לי להתייחס אליהם בכבוד:

תחתונים מנומרים של ויקטוריה סיקרט. שם מגרת הלבשה תחתונה איננה שלמה בלעדיהם

זוג מכנסיים אחד של המותג הנהדר "Not Your Dauther Jeans" שמצליח גם להרים את הישבן וגם להשיל שלושה קילו ברכיסה

בליסטקס ליובש ההסטרי שיש לי בשפתיים, רצוי עם טיפה גוון

תכשיר למילוי הקמטוטים שליד השפתיים של איב סן לורן. כי זריקות מילוי פשוט מפחידות אותי