ה"סקול ראן" הפרטי שלי

בסוף השבוע האחרון קראתי כתבה מרתקת ב"סגנון" של מעריב (אתם רואים, אני יכולה לפרגן למתחרים) על תצוגת האופנה שמתרחשת בדרך לגן ולבית הספר, של האמהות כמובן, כשהילד ביד אחת ותיק הגוצ'י ביד השניה. ולא, חלילה לא מדובר על האמהות בארצנו. התופעה, הקרויה "סקול ראן" בפי כל (משחק מילים הכולל ריצה לבית הספר וקיצור של תצוגת אופנה) היא סוג של טרנד בקרב הסלבס הרותחות מעבר לים כמו היידי קלום , סטלה מקרתני אל מקפירסון וקלאודיה שיפר.

אל מקפירסון והבן.

במילה אחת: מושלמת

סטלה והבת. הכי מתואמות

ומה באמת קורה שם? הידועניות לרוב שולחות את ילדיהן לאותו בית הספר, צלמי הפפארצי מכירים את המסלול והתמונות המופיעות באתרי אינטרנט לא משאירות מקום לספק: מדובר במשקיעניות אמיתיות שלצד הבגדים שנראה כי נבחרו היטב (ולא חוזרים על עצמם פעמיים למרות שמדובר בפעולה יום יומית) לא פוסחות גם על האיפור והשיער.

ומה באשר לתצוגה הפרטית שלי?  אני, איך לאמר זאת בעדינות, מרגישה קצת יותר כמו ב"מירוץ למיליון" מאשר ב"פרוייקט מסלול". היעד הסופי- מציאת גן לנעמי לקראת שנה הבאה. אומנם, ההרשמה הרשמית מתרחשת רק בעוד כחודשיים אבל כל אמא אינטליגנטית יודעת שאם לקולקציה של ורסאצ'ה ב-H&M עומדים בתור אז על אחת כמה וכמה כשמדובר בגן ילדים.

והאמת, כשחושבים על זה לעומק, גם אני עושה "סקול ראן" משלי, או יותר נכון "קינדר ראן". אם לא בשביל הפפארצי אז לפחות כדי להשאיר רושם טוב על הגננת. אל הפגישות המתישות אני מתלבשת במיטב בגדי  (תזכורת לעצמי: פריטים הכרחיים לרכישה בעונה הנוכחית-ג'קט ג'ינס באורך מותן ונעלי עקב שאפשר להסתובב איתן יום שלם. כשאמצא אספר גם לכן) , מסדרת את שיערי, מתאפרת כמו שצריך ומתיזה שפריץ של בושם בניחוח שאי אפשר לעמוד בו. וזה יעבוד. תסמכו עלי.

(TO BE CONTINUE)

ובינתיים, הצעת הגשה מושלמת לאישה העובדת (בחיפוש גן, אלה מה?)

שמלה של COS שמסתירה בדיוק את מה שצריך

ג'קט ג'ינס של דיזל עם השפשופים הנכונים

גרבונים של WOLFORD. וכן, מוכרים אותם עם זוג רגליים מושלמות

מגפיים של COS שרק בשבילם שווה לטוס ללונדון

פריימר מדהים של גרלן
(כל פעם שאני שמה אותו כולם בטוחים שעשיתי טיפול פנים)

מייק אפ טבעי של ג'יבנשי

ולק שהוא הכל באחד-מחזק, מטפל ומעניק גוון חלבי מאט. 

זה רק ספורט?

ע' תמיד מספר לי כמה הוא למד על החיים מהסדרה האהובה עליו "סיינפלד". אני בחזרה אומרת לו שהצלחתי ללמוד הרבה על החיים בזמן שצפיתי בסרטי בנות ממש מוצלחים, כמו למשל ב"נוטינג היל". באחת הסצנות המשובחות שם התוודעתי למשחק "מי יותר מסכן?" בו כדי לזכות בעוגייה האחרונה שתמיד נשארת יתומה בצלחת צריך להוכיח רמת מסכנות גבוהה, בכל מה שנוגע לחיים.

אני מרגישה מסכנה כשאני צריכה לעשות ספורט. אבל ממש. אל תשאלו אותי איך (והאמת גם עדיף לא לדעת), אבל את הבגרות שלי בספורט עשיתי בכתב. שכנעתי את המורה שאני לא מסוגלת לעשות את התרגיל המטופש ועוד כמה בונוסים שהיו שם (ריצת 2000 מטר או משהו בסגנון) והצעתי לה עסקת חליפין שכללה עבודה מסוגננת להפליא היישר מהספרייה בוינגייט.

היום אני עושה ספורט. עושה –ומתבכיינת, עושה-ומתלוננת, עושה-ומרגישה הכי מסכנה בעולם. אם הייתי יכולה לקנות את הכדור הזה שיהפוך אותי לרזה בלי לשלב ספורט כחלק מהשגרה הייתי הראשונה בתור. כי בינינו הרבה יותר כייף לשכב על הספה ולראות את ג'וליה רוברטס ויו גרנט מאשר לקשור את שרוכי הנעליים, שזו, בחורה חכמה אמרה לי פעם,  הפעולה הכי קשה בעולם.

לקינוח, הנה בגדי הספורט שאולי יכולים להקים אותי מהספה, תוך זמזום השיר המופלא מהסרט:

מכנסי הספורט הגאוניים של אלכסנדר וונג שאורזים את הבטן

חולצה חושפת כתף שרירית של בוטגה ונטה (העיקר שהבד סופג זיעה)

לוק "אני בדרך לטניס" של הרמס. אולי הגיע הזמן שאקח שיעורים

חזיית ספורט (באמת!) של body rock sport

תיק קנבס של ויטון. כי גם הבגדים להחלפה צריכים מקום אקסלוסיבי

ראי ראי שעל הקיר

היחסים ביני לבין מראות באופן כללי, אינם מהמשובחים שיש. איכשהו, כהנחת בסיס, אני בטוחה שהן משקרות . הסיבה לכך כנראה היסטורית וטמונה בתחבולה הותיקה בה משתמשות לא מעט חנויות אופנה- טריק המראה הקעורה. ולמתקשות כמוני הנה ההסבר בקצרה  (מזל שיש מהנדס זמין בבית) : כאשר המראה קעורה הדמות הניבטת אלינו נראית מצומצמת , או במילים פשוטות רזה, מה שמוביל תוך שלושים שניות לרכישה ותוך שלוש שעות למפח נפש.

גם בבית אם תהיתן, אני לא מהמביטות הכפייתיות ואם אאלץ לספור את הפעמים בהן אני באמת מסתכלת על הזכוכית השקופה אולי אגיע ל-10:  צחצוח (פעמיים), מריחה והסרת איפור (פעמיים) וגנדרנות בסיסית (שש פעמים גג). לעומת זאת, מסתבר שלנשים בבריטניה יש כנראה עודף זמן. הן, כך אומרים מחקרים, מביטות בממוצע במראה בין 34 ל-71 פעמים. ועכשיו נשאלת השאלה האם גם קייט מוס, בעלת הדרכון מטעם הממלכה, בודקת כל כך הרבה פעמים את עצמה?

למשל כשהיא יוצאת מהבית עם לילה גרייס

 שימו לב לשיק הכללי:

• שתיהן לבושות באופן די דומה ואפילו יש לי תחושה שגם מלכת ההירואין שיק הסבירה כבר לבת שלה ששחור זה מרזה. 
• קייט מקפידה על אקססוריס: לעצמה תיק פרנזים מרשים ושרשרת שקצת נבלעת על החולצה וללילה משקפי שמש כדי להתאמן על פוזות לפפארצי. 
• אין דרך יפה לאמר את זה. השורשים של קייט צועקים מספרה. ואם היא חושבת שזה יפה אולי הגיע הזמן שנארגן לה מראה. 

ובטיסה ישירה אלינו בחזרה, אני ממשיכה לתהות ביני לביני מה יגרום לי להביט במראה אותו מספר פעמים כמו דיירת בבונד סטריט? כנראה השילוש הקדוש שכולל:

ביקור על בסיס יומי בבסיס האם של מעצמת טופ שופ באוקספורד סירקוס. לפחות כדי למדוד את הפריט הזה

אחת לשבוע לדגום את האמא של כל חנויות הנעליים OFFICE . אם הייתי שם השבוע כנראה שהייתי מסתכלת במראה כדי לבדוק את הזוג הבא

לבדוק את החיוך שמרוח על פני אחרי עוד רכישה מוצלחת ב-REISS

כנראה שאם הייתי במידה שלה לא הייתי עוזבת את המראה בכלל..

גיברת תפתחי את התיק

ע' נסע לחו"ל השבוע, לעשות קצת נעים ללקוחות (טוב, זה נשמע ממש רע, אבל הבנתם את כוונתי), כך שיצא לי לקחת את נעמי אל המטפלת גם בבקרים. בחרתי לעשות את הטיול אליה ברגל, כדי לנסות ולהוריד עוד כמה קלוריות ועל הדרך לצפות קצת במה שקורה בחוץ בשעות האלה, בהן בדרך כלל אני כבר מתקתקת עם האצבעות על המקלדת.  

כדי לנסות ולחזות את העתיד (תמיד חלמתי לכתוב בבזוקה), התבוננתי בעיקר בספק ילדות ספק נשים שצועדות לעבר בית הספר, מי ברכב עם נהגי המוניות המכונים "ההורים", ומי ברגל עם עדר  חברות. המסקנה העיקרית אליה הגעתי (תצפית שבועית, לפחות 100 בנות), מלבד העובדה המצערת שכנראה אין להן מראה בבית, היתה קשורה לאביזר אותו הן אמורות לסחוב על הגב: תיק בית הספר. מסתבר שעם השנים חלה תמורה (נכון שזה נשמע ממש רציני?) ותיקי בית הספר השתנו לחלוטין. אומנם, חצי מהבנות נראו כשייכות לאסכולה המיושנת, הדוגלת בתיקים בהדפסים שונים על הגב, אבל החצי השני בחר להפתעתי בתיקים אחרים. תיקי צד שונים, דמויי עור או מבד, בעיקר אובר סייד, או תיקים עם ידיות קטנות אותן ניתן להחזיק ביד בלבד, א-לה שבוע האופנה חורף 2011 במילאנו.

והאמת, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אם לפרגן להן על העדכנות האופנתית או להתבאס מהרצון שלהן להיות גדולות בכוח. בראיון שקראתי לא מזמן עם מעצבת התיקים שירה וייס, (בעלת המותג "LE SAC" ) היא סיפרה על מפעל התיקים הוותיק של אביה, "תיקי סטיב", שהזכיר לי שפעם, לפני שהיו פה "ג'אנספורט" ומותגים אחרים, היו את התיקים הצבעוניים החלקים שלו ששרדו לא רק את הפסקות בית ספר אלא גם את כל טיולי הצופים. תיקים אחרים, "של גדולות", ממש לא היו אופציה , "כי יש זמן לכל דבר" .

אז עכשיו כשהגיע הזמן , הנה רשימת חמשת התיקים שכל אישה רוצה, או שכדאי לה לרצות:

תיק קלאסי של שאנל

תיק "בירקין" של הרמס. אם אפשר באדום

אגב, לויקטוריה בקהאם יש בדיוק אחד כזה.

לזכותה של בקהאם (ובעיקר בזכות חשבון הבנק שלה) יאמר שהיא קונה תיקי הרמס בכל הגוונים- שחור, לבן, אדום, תכלת ואפילו ירוק.  אני מציעה לקברניטי החברה לקרוא לתיק הבא שלהם על שמה , "ויקטוריה". הכי נסיכותי.

תיק ירוק של פרואנזה שולר. 1700 יורו והוא גם שלכן. אבל מה-שווה כל גרוש (ריירתי עליו באמצע חנות בפירנצה. מזל שהיה להם סמרטוט רצפה זמין)

תיק בד של "מארק ביי מארק ג'ייקובס" לימים בהם חוש ההומור הולך לאיבוד

תיק פסים של קייט ספייד , הכי בקז'ואל

 ואגב, אם ממש נחוץ לכם לדעת, היא עיצבה למקלארן עגלה די תואמת

אבק כוכבים

נפתח בסודות מאחורי הקלעים. כדי שכתבה תגרום לחברת "קלינקס" להוסיף עוד כמה ממונים לקופתה כדאי שתכניסו אליה את האלמנטים הבאים:  פתיח אישי ובו אנקדוטה מחיי הכותב הקשורה לנושא הכתבה באופן עקיף, מרואיינים רהוטי דיבור וטובי מראה לצורך צילום, ושפן, או יותר מדוייק שפנפנה, שתצוץ מהכובע ותתרום לטוויסט בעלילה. למשל אחות אבודה שנמצאה בערבות ברזיל, או במקרה שלי באזור קליפורניה רבתי. לשלי, אם תהיתם, קוראים ריס ויתרספון , בלונדינית, די מוכרת ואפילו קצת מיליונרית.

אגב, אני די בטוחה שאנחנו חולקות את אותו ה-DNA ויש לי אפילו הוכחות:

• שתינו ילידות אותה השנה, 1976
• שתינו יודעות את הטקסט של "לא רק בלונדינית" בעל פה.
• שתינו אוהבות לקרוא ספרים. ריס למדה במשך שנה לתואר ראשון בספרות (אבל פרשה לטובת קריירת המשחק) ואני משתדלת לדפדף בספרים לפני השינה. כבר ארבעה חודשים אני תקועה בפרק הראשון של "פרוייקט האושר".
• שתינו נולדנו דרום מזרחית לעיר הגדולה: היא בניו אורלינס, שעתיים טיסה מניו יורק ואני בקרית אונו. שעה בפקקים לתל אביב.
• לשתינו יש יכולות זמרה. ריס קיבלה עליהן אוסקר, אני הסתפקתי בקול ב' במקהלה.

כך או כך, לריס יש שני ילדים, דקון בן שבע וחצי ואווה בת 12. לעיתים נדמה לי שדווקא דקון הוא הפאשיוניסט מבין שניהם.

אווה, לעומת זאת, מאוד מחבבת משקפיים, שלטעמי הם אחד מאביזרי המלתחה החשובים ביותר

מה שאני אוהבת בריס שהיא לגמרי "אחת משלנו". בצילומי פפארצי רואים שהסגנון שלה הוא קז'ואל לגמרי: ג'ינס או חצאיות קצרות, חולצות כותנה רפויות רצוי בדוגמת פסים ונעלי בלרינה שטוחות. להשלמת ההופעה, ובעיקר כדי לייחד את עצמה, ריס מוסיפה אביזרים, בדיוק כמו שאני אוהבת-תיק אלכסון או אובר סייז, כובע, צמידים ולא פחות חשוב-משקפי שמש, שהם גם פונקציונליים וגם מעכבי קמטים בצידי העיניים.

ולקינוח-פיסת עוגה מהסרט שלעולם לא ימאס עלי , לא רק בלונדינית.