יום חמישי, 25 ביולי 2013

מעבירה את זה הלאה



בתזמון כמעט מושלם התחברו להם מוצאי טו באב עם ערב היומולדת שלי. ובדקות האלה של חשבון הנפש נשאלה השאלה-האם אני מסוגלת לאהוב את עצמי כמו ש.

הנה כמה דוגמאות מהמשחק:

למשל כמו שאני אוהבת את בעלי (בספק. הוא תמיד נראה לי בן אדם הרבה יותר טוב ממני)

למשל כמו שאני אוהבת את הבת שלי (התחרות קשה. אבל עור הפנים שלה והBMI שהצירוף שלהם יחד הוא יותר ממושלם מנצחים בנוק אאוט)

למשל כמו שאני אוהבת נעליים (עדיף בשביל עצמי שאני לא אענה על זה).


ואם בנעליים עסקינן. גיליתי שלבת שלי ולי יש אהבות דומות. אגב, יש הטוענים שגם הריצה שלנו דומה אבל נעזוב את זה כרגע בצד.

הבת שלי למשל אוהבת לאכול קטשופ עם האצבע

הבת שלי אוהבת לבהות באצבעות הרגליים שלה

ובאופן לא מפתיע הבת שלי אוהבת מאוד נעליים.


בעולם דמיוני מקביל אלו זוגות הנעליים שהייתי קונה לה:


שת"פ בין ויויאן וסטווד למליסה

פראדה. כי כל נסיכה חייבת



טומס מנצנצות

***************************************************************************

בעולם האמיתי אלו הזוגות שהיא פיתחה איתם ידידות קרובה

סנדלי הלו קיטי היישר מנקסט בלונדון


סנדלי צעד שני מעולים מנמרוד (יש שם אחד פלוס אחד עכשיו)

סנדלים מחנות פבלוסקי . נעליים היסטריות לילדים
אדידס. כי יש דברים שאבות לא מסוגלים לוותר עליהם
סנדל בריכה  מחנות ששווה לכם להכיר פיקאשו

יום שני, 15 באפריל 2013

לכל איש יש שם..




הייתם קוראים לילדה שלכם אמנונה?

אז זהו. אני חייבת לצאת מהארון. כי אמא שלי באמת חשבה לקרוא לי ככה. אפילו לשניה. מזל שאחותי , שכבר בגיל שמונה נצנצו בה סימני יצירתיות, חשבה שאמא שלי סטתה מדרך הישר ונתנה לה אופציה חלופית נהדרת-תמר.

הרעיון לשם אגב, לא נפל מהשמיים. וברור שהוא קשור ליום הזה. לדוד שלי, שנפל במלחמת יום הכיפורים קראו אמנון, והגיון הבריא אמר שכנראה אחרי שתי בנות ההורים שלי יזכו בבן ויקראו לו אמנון. את הבת שנולדה לא השליכו ליאור אבל הסכימו שאפשר לקרוא לה אמנונה. כדי לזכור ולא לשכוח.

מן הסתם שמאבדים שני אחים לא שוכחים. כי על אף שקראו לי תמר, שזה ממש ליד אמנון, אמא שלי לא שכחה. אני הייתי התזכורת החיה שלה אליו ואת המשקל העודף של משמעות השם שלי אני סוחבת כל יום. את אחיה הראשון זאב היא איבדה כמה שנים קודם לכן במלחמת ששת הימים ובן דודי שנקרא על שמו, נהרג גם הוא בצבא. איזה עולם מקסים הא?

בקיצור מה שרציתי להגיד בעצם שאם חשבתם לרגע לקרוא לילד שלכם על שם מישהו שמת אל תעשו את זה. ושלא תבינו אותי לא נכון. אני מאוהבת בשם שלי. הוא נהדר ובסיכומו של דבר אני נהנית ממנו כל יום. אבל אם אתם יכולים תתרכזו באלה שחיים .יש כל כך הרבה שמות יפים . ותנסו להיות אופטימיים. ככה על הדרך. זה לא מזיק. 

יום ראשון, 24 במרץ 2013

אמא טאליבן בדרך אל הגן



להיות אמא בעידן המודרני זה לא פשוט. לפעמים נדמה לי שאת הכנפיים האלה שמציעים יצרני התחבושות ההגייניות אני צריכה לאמץ במשך כל החודש: לרוץ, לקפוץ ולג'נגל בין כל המשימות ותוך כדי להיזהר שלא להחליק או לשבור ציפורן כי למי באמת יש זמן לטפל בעצמה? ואם הייתי צריכה דוגמה מוחשית שאני לא היחידה בשדה המוקשים הזה הגיעה א' לפני יומיים וסיפרה לי שלמרות שהבינה כבר מזמן שהפתרון היחידי לרעמת התלתלים שלה הוא מעצב השיער המוכשר שלי (להלן: ארז שרביט), היא לא מצליחה כבר שלוש שנים (!!!!) לקבוע אליו תור כי מספרה המרוחקת מהבית חצי שעה נסיעה בלי פקקים ובלי חישוב חיפוש החניה היא בגדר משימה בלתי אפשרית 3 לפחות.

ואם נחזור לעצם העניין, נראה לי שהפואנטה כבר הובנה-כאמא עובדת במשרה מלאה (גם אם היא גמישה באופן יחסי), אין לי רגע דל והס מלהזכיר רגע פנאי. כל שניה מתוכננת וכל שעה מנוצלת וככה אני מוצאת את עצמי כמעט בלי נשימה מגיעה בזמן פציעות  למשרה השניה והתובענית הקרויה אמא.

(רגע של הפסקה מתודית: השימוש במינוחים מעולם הספורט איננו מקרי. אם אתם הייתם מוצאים את הבת שלכן בשעה שש וחצי בבוקר מזמרת באמצע הבית בקולי קולות "אל אל הפועל" הייתם זורמים איתה, נכון?)

לכינוי אמא טאליבן זכיתי מש' חברתי למקצוע האימהות ששמה לב שאני מגיעה אחרונה אל הגן. ושלא תבינו לא נכון-הגן נסגר בארבע וחצי ואני מגיעה אליו בארבע ועשרים גג. בגינה הסמוכה והמקוללת מבלים כבר האבות והאימהות (טוב על מי אני עובדת. בעיקר מבלות האימהות) על טפיהם, ואני מגלה שהבת שלי האחרונה להישאר מסדרת את כל הצעצועים עם הסייעת והן על הגבול של שטיפה ופאנלים בצוותא. אמא טאליבן, כבר אמרנו? נעמי אגב לא נראית לי עצובה במיוחד, אבל רגשות האשם שדופקים לי במוח כמו סייל בזארה שלא הספקתי להגיע אליו נערמים מדי יום ואני מנסה על אף הקושי להיפרד מהם כידידים. איך? בעזרת כמה אמצעים הכרחיים:



1. אטמי אוזניים. כדי לא לשמוע רעשי רקע

2. משקפי שמש בגזרת אובר סייז. כדי לא ליצור קשר עין עם אנשי הגינה

3. שעון יד שמאחר באופן קבוע לפחות בחמש דקות

4. פריט אופנתי שמזכיר לי איפה העבודה הקשה באמת..



יום שלישי, 20 בנובמבר 2012

90 שניות זוז





אפשר לעשות הרבה דברים בתשעים שניות: מקלחת זריזה, לשים קרם לחות ומייק אפ עם הספוגיות המופלאות של מדינה מילאנו, למרוח לק שמתייבש בשישים שניות, לצחצח שיניים או לחמם פסטה במיקרו (חלק ממגוון הפעולות האהובות עלי).

מה אי אפשר לעשות בתשעים שניות? להתלבש בצורה ייצוגית מספיק. בכל זאת, מדובר במפגש שכנים. תאמינו לי לישיבות ועד הבית מגיעים פחות אנשים.

לאחר תכנון מפורט שכלל את כל הבעיות העלולות לצוץ הכנתי רשימה מדוגמת של משימות. אני מנסה ליישם את כולן, כרגע בהצלחה חלקית:


·         בלילה ישנים בלבוש מלא. אומנם יש פיג'מות יפות שמתכתבות היום עם הגלביות הפופולאריות, אבל אם יש הזדמנות להציג לראווה את המלתחה אז כדאי שהשכנים יקנאו. הצעת ההגשה שלי: כל אחד ממכנסי הגומי של הליין "סימפל לייף" של סאקס וסווצ'ר פיקה של המותג הקסום "אמן" שאתן ממש חייבות להכיר



·         את החזיה מניחים בהישג יד. הבנתן למה, נכון?
·         כשנכנסים למקלחת הבגדים חייבים להיות מסודרים על המיטה בקפידה. אף אחד לא ממש יודע איפה האזעקה תתפוס אותו
·         פן (או במקרה שלי דפיוזר) יחכה עד אחרי המלחמה. הרעש שהוא עושה עלול לנטרל את רעש האזעקה.
·         בושם עושה עבודת שכנות נפלאה והתזה שלו אורכת פחות מעשר שניות. תחשבו על הערבוב בין השכנה מקומה 6 שטיגנה שניצלים לבין זו מקומה 5 שהכניסה עוף בשום לתנור. האף שלי לא עמד במעמסה.

·         ואל תשכחו להכניס ליפסטיק לכיס (נסו את זה של איב סן לורן שנמרח כמו גלוס ונשאר כמו ליפסטיק והוא פשוט מהממם). אם יפול באמת טיל וצוותי צילום יגיעו לאזור אתן חייבות להראות מעולה.


יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

תוכניות יש רק בטלויזיה?





אתם יודעים מה אומרים על זה שאנחנו מתכננים תוכניות ולמישהו ביקום יש סקז'ואל אחר לגמרי בשבילנו?
אז זה מה שקרה לי שלשום. "המצב" של התקשורת ומחשבות (בפעם הטריליון) על יחסינו לאן הוביל אותי למסקנה שאפשר להאיט קצת את הקצב  וחצי יום חופש לא יזיק לאף אחד. אז קבעתי פגישת עבודה בבוקר והמשך היום תוכנן כהלכה עם עצמי: חזרה הביתה, מעבר למדי א' (כלומר: מכנסי פיג'מה של גאפ וחולצה משנת 2002), צפייה בסרט שהוקלט מראש ושנצ מפנק במיוחד.

הבעיה היא שבמקום כל התכנונים המהממים האלו מצאתי את עצמי על מיטה בכירורגית ב' בתל השומר. הסיבה: חשד לאפנדיציט או כל מיני חולירות אחרות. התוצאה: הכול בסדר אין מה לדאוג, אבל אין ספק שכמעט יומיים בבית החולים מחדדים היטב את החושים.

אז לכול מי שמתכננת לילה ארוך במיון+אשפוז הנה כמה מהתובנות שסיגלתי לעצמי. או במילים אחרות. יש טיפים בחינם

  • השהייה במיון אם יצא לכם לעבור את החוויה המפוקפקת הזו פעם אתם בטח זוכרים שהיא איננה קצרה. לפיכך, בחירת האאוטפיט הנכון הכרחית ביותר- כזה שיהיה נוח, מעט מחמם ולא יומרני מדי כדי שלא יחשבו שאת פלצנית ו"יייבשו אותך" (זו לא המצאה שלי. זה ציטוט מדויק מאחורי הקלעים). הבחירה שלי תוך כדי כאבים אקוטיים בצד ימין היתה מכנסיים של S. WEAR עם גופיית סבא (בדיוק כמו הצעת ההגשה שלהם מקטלוג הקיץ האחרון), חולצת ג'ינס מדליקה וסניקרס מוזהבות לשיפור מצב הרוח.

  • רגע לפני שאתם יוצאים מהבית אל תשכחו לקחת מטען לטלפון. חמש שעות המתנה ותעברו על כל מה שקורה בכל העולם, כולל סקירות עדכניות משבוע האופנה במוסקבה. זה השלב שהסוללה שלי קרסה.

  • אל תכנעו לתכתיבי האופנה המזוויעים של המחלקה. שמלת החלוק שהם מציעים היא לא וינטג' והיא לא מחמיאה לאף אחד. זה לא סתם שאין שם שום מראה בגודל של כל הגוף. תעשו לעצמכם טובה ותשארו בבגדים שהגעתם איתם.


  • כשאומרים לכם שאולי עומדים לכרות לכם את התוספתן תחשבו חיובי. תבדקו מיד בגוגל כמה הוא שוקל, תוסיפו את הצום שאתם נמצאים בו ותגלו שיש סיכוי שתרדו לפחות חצי קילו.

  • השיער בבית החולים לא מסתדר טוב. אולי זו השינה על הספסל במיון, אולי זה החשמל הסטטי מצעים. תעשו לעצמכן טובה ותקחו תכשיר שמטפל בשיער ברגע, כמו האלקסיר אולטים של קרסטס.

  • תזכרו שחוש הומור ורוגע הם האקססוריס הטובים ביותר. הרופאים (למשל חיה שלא ראתה את הבת שלה שבוע), הסטאז'רים (כמו צבי שהעיר אותי בעדינות לבדיקה בארבע ועשרים בבוקר והרגיש הכי לא נעים) והאחיות (למשל אילנית שהיא סוג של וונדר וומן)  עושים עבודת קודש-ואת זה אומרת מישהי שחיכתה יותר מדי שעות במיון וגם המחלקה. החלטתי לא להתעצבן ופשוט לחשוב חיובי (ועל הדרך להוסיף כמה שעות שינה. זה רק עושה טוב לעור הפנים). זה עבד בסוף. הנה אני בבית. 

יום שלישי, 7 באוגוסט 2012

תיבת נוח



החום הנוראי והאווירה הכללית  הצליחו להעיק על אווירת יום ההולדת שלי . התוצאה בסיום חשבון הנפש: פריטים נוחים אך מלאים בשיק יכולים להקל, אפילו במעט

פעמיים בשנה, בתזמון די קבוע, אני מוצאת את עצמי פותחת את פנקס החשבונות העבה שלי ובודקת מה נשתנה. יום ההולדת שלי שחל לפני שבועיים הוא אחת מהתחנות האלה, ואיך לאמר זאת בקלילות?  השנה החשבון הזה לא היה פשוט. בכלל.  




אחרי מחשבות והתעסקויות וחפירות ואפילו כמה דמעות (אני בת, יש לי הנחה בנידון) הבנתי  שהשנה, לפי הז'רגון הפסיכולוגי, יצאתי מאזור הנוחות שלי ואני מזיעה הרבה יותר בשביל כל דבר, מה שאומר שהמצב בהחלט חם אבל ממש לא מגניב.

בקיצור, כמו שהבנתם יום ההולדת שלי לא היה מלא בסוכריות קופצות כמו שאני אוהבת (תזכורת לעצמי 1: לקנות היום שקית אחת לפחות להיזכר בטעם) אלה יותר בתובנות תקועות כמו שאני ממש לא אוהבת (תזכורת לעצמי 2: לחשוב הרבה פחות, או במילים אחרות לנצל את עודף הטוטסטורון בגוף שלי לכיוונים האלה). ומה אני עומדת לעשות עם עודף הכבדות הזאת? האמת שאין לי ממש מושג (עדכונים בהמשך). בינתיים אני מנסה לצוף. וירטואלית. כי אני שונאת חול של ים והכלור בבריכה ממש לא עושה טוב לשיער.

וכדי לסיים בנימה אופטימית לפחות, נזכרתי בשירלי, החנונית הכי מדליקה באזור (מי שלא רואה היפה והחנון העונה מפסיד!!) שסיפרה בפרק המייק אובר שהיא לובשת רק מה שנוח לה. ממושבי המאוד נוח על הספה רציתי לצעוק לה שאפשר להתלבש בנוח גם בסטייל. אני לפחות יודעת שאם יוצאים מאזור הנוחות צריך לעשות את זה כמו שצריך:



אלו כפכפי הנוחות שלי. הם של המותג הצעיר של בירקנשטוק, פפיליו. את שלי רכשתי באיטליה, שם המחיר נמוך משמעותית מהארץ (כ-240 שקל לזוג), אבל גיליתי שבסניף של בטר פרייס בארנה בהרצליה  לפעמים יש מציאות בתחום. 

גומיה לשיער . כזו שכייף גם להניח על היד, ממש כמו צמיד (את זו במקרה הבאתי מסין אז אל תנסו לחפש בחנויות..)


שמלה שעושה חשק להיכנס אליה.  עם גזרה שמחבקת גם כשהבטן נפוחה..זו במקרה של מותג מקסים שנקרא family affairs, השייך לאם ובת-הראשונה מתגוררת בשבדיה והשניה בניו יורק.






חזיה. איך לאמר זאת במילים עדינות..אחרי לידה רצוי לחדש את המלאי, כי אחת איכותית ונוחה היא כמו ניתוח פלסטי לפחות מבחינה ויזואלית. לכבוד יום ההולדת התחדשתי בשתיים - האחת יקרה ממש (מעל 700 שקל) וסופר איכותית (מרימה, נוחה, אוחזת כמו שצריך ולא פחות חשוב סקסית) של מותג הנקרא מארי ג'ו ונמכר ברשת ג'ק קובה (זו שבתמונה עם הדוגמנית ותאמינו לי החזה שלכן יראה בדיוק ככה. באחריות!) והשניה של פמינה , במחיר השפוי של 249 שקלים, הנסגרת מקדימה עם מגנט-פטנט גאוני לטעמי, שיש לה ריפוד קליל ובד שלא מזיעים בו ויש לה גב היסטרי לכל הדעות. 

יום שלישי, 17 ביולי 2012

שוב היא כאן


מחשבות עמוקות ונשמות טובות החזירו אותי למקום שאני צריכה להיות בו באמת. כאן

בשבועות האחרונים היקום כבר אותת לי ואם להיות קצת יותר מדויקת אז אפשר לאמר שהוא שלח אלי שבעה פרוז'קטורים של "גיל טייכמן". לפחות. כל כך הרבה סימנים קיבלתי שאני חייבת לעדכן את הבלוג, וכיוון שאני לא נוהגת להסתבך עם היקום, אז פשוט התיישבתי. וחזרתי לכתוב.

כשהפרנסה שלך היא גם התחביב שלך זה פלוס ענק . פעם קראתי מחקר שרק חמישה אחוז מהאנשים בעולם עושים את מה שהם אוהבים באמת והרגשתי ממש מיוחדת. כמה דקות אחר כך, כשהתאפסתי והמשכתי לקרוא הבנתי שהמחקר מוכיח את מה שאני כבר יודעת מזמן. שהחוכמה היא להתפרנס גם ממה שאוהבים, ואת זה הרבה פחות אחוזים מצליחים להשיג. ואם נחזור לעניינינו, כלומר לשיחה עלי ועל למה לא כתבתי לבלוג כמה חודשים, הסיבה הפשוטה היא שנשאבתי לתוך החלק הזה שנקרא "לשווק את עצמי": הכנתי פריזנטציות, הגשתי הצעות מחיר, יזמתי פגישות עבודה-הכל כדי לא להרגיש את מה שרואה החשבון שלי סיכם במילה אחת לפני שבועיים. "מיתון".

ולתוך המשוואה הזו צריך להכניס את העובדה הקטנה הזו שאני גם אמא. שהיום נגמר עוד לפני שהספקתי להתעדכן במגזין של COS או במה חדש בבלוג של לנקום. מהרגע שהפכתי לאמא יעילות הפכה לשם השני שלי (תמיד חלמתי על אחד מוצלח במיוחד..) ותקצוב הזמן הוא חלקת נדל"ן לוהטת -כל המרבה במחיר מקבל נתח גדול יותר. ואיכשהוא, הדברים הקטנים,  הגומי יין של הנפש שלי, הולכים לאיבוד בתוך הרשימה של "מה עלי לעשות היום", ואפילו אני הספקתי כבר לשכוח שיש רגעים שפשוט אין להם מחיר. הנה כמה מהם בסדר עולה:

כשאת קונה לעצמך פריט שחשבת עליו כמה חודשים



כשהמוכרת במוזיאון מספרת לך שהקעקוע שלה נמצא גם על החברה הכי טובה שלה, וזה בעצם משפט שמספר על החברות ביניהן


כשאת מטיילת על ה-HIGH LINE בניו יורק


כשאנשים שאת אוהבת מספרים לך שהם מצאו את אהבת חייהם (מזל טוב נ')


 כשהבת שלך מחליטה להוציא את הבובות מהמיטה שלהן  ולהתיישב במקומן. בינינו-היא הבובה המנצחת