להיות אמא בעידן
המודרני זה לא פשוט. לפעמים נדמה לי שאת הכנפיים האלה שמציעים יצרני התחבושות
ההגייניות אני צריכה לאמץ במשך כל החודש: לרוץ, לקפוץ ולג'נגל בין כל המשימות ותוך
כדי להיזהר שלא להחליק או לשבור ציפורן כי למי באמת יש זמן לטפל בעצמה? ואם הייתי
צריכה דוגמה מוחשית שאני לא היחידה בשדה המוקשים הזה הגיעה א' לפני יומיים וסיפרה
לי שלמרות שהבינה כבר מזמן שהפתרון היחידי לרעמת התלתלים שלה הוא מעצב השיער המוכשר
שלי (להלן: ארז שרביט), היא לא מצליחה כבר שלוש שנים (!!!!) לקבוע אליו תור כי
מספרה המרוחקת מהבית חצי שעה נסיעה בלי פקקים ובלי חישוב חיפוש החניה היא בגדר
משימה בלתי אפשרית 3 לפחות.
ואם נחזור לעצם
העניין, נראה לי שהפואנטה כבר הובנה-כאמא עובדת במשרה מלאה (גם אם היא גמישה באופן
יחסי), אין לי רגע דל והס מלהזכיר רגע פנאי. כל שניה מתוכננת וכל שעה מנוצלת וככה
אני מוצאת את עצמי כמעט בלי נשימה מגיעה בזמן פציעות למשרה השניה והתובענית הקרויה אמא.
(רגע של הפסקה
מתודית: השימוש במינוחים מעולם הספורט איננו מקרי. אם אתם הייתם מוצאים את הבת
שלכן בשעה שש וחצי בבוקר מזמרת באמצע הבית בקולי קולות "אל אל הפועל"
הייתם זורמים איתה, נכון?)
לכינוי אמא טאליבן זכיתי
מש' חברתי למקצוע האימהות ששמה לב שאני מגיעה אחרונה אל הגן. ושלא תבינו לא
נכון-הגן נסגר בארבע וחצי ואני מגיעה אליו בארבע ועשרים גג. בגינה הסמוכה והמקוללת
מבלים כבר האבות והאימהות (טוב על מי אני עובדת. בעיקר מבלות האימהות) על טפיהם,
ואני מגלה שהבת שלי האחרונה להישאר מסדרת את כל הצעצועים עם הסייעת והן על הגבול
של שטיפה ופאנלים בצוותא. אמא טאליבן, כבר אמרנו? נעמי אגב לא נראית לי עצובה
במיוחד, אבל רגשות האשם שדופקים לי במוח כמו סייל בזארה שלא הספקתי להגיע אליו
נערמים מדי יום ואני מנסה על אף הקושי להיפרד מהם כידידים. איך? בעזרת כמה אמצעים הכרחיים:
1. אטמי אוזניים. כדי לא לשמוע רעשי רקע
2. משקפי שמש בגזרת אובר סייז. כדי לא ליצור קשר עין עם אנשי הגינה
3. שעון יד שמאחר באופן קבוע לפחות בחמש דקות
4. פריט אופנתי שמזכיר לי איפה העבודה הקשה באמת..
